לפני יותר מעשר שנים עקבתי, כבמאי דקומנטרי, אחרי חמישה אנשים צעירים ומרשימים ביותר שסרבו לשרת בצבא. הסרט, "אמא של שמרי", עסק בעיקר במערכת היחסים בין מרית צמרת לבנה שמרי, אבל עקבנו גם אחרי מי שישב איתו על ספסל הנאשמים ובכלא – חגי מטר, נעם בהט, אדם מאור ומתן קמינר.
כך הכרתי את נעם קמינר, אביו של מתן, וגם ראיינתי אותו ראיון ארוך ומרתק (שלא נכנס בסוף לסרט).
שאלתי את נעם בראיון ההוא איך הוא הרגיש כשמתן בנו נכלא, והוא אמר שגם הוא היה בכלא (על סירוב לשרת בצה"ל בזמן מלחמת לבנון) וגם אביו, ראובן קמינר, היה בכלא (על מפגשים עם אנשי אש"ף). הוא חייך: "אולי ככה זה אצלנו במשפחה".
אז שאלתי אותו אם גם הנכד שלו יילך לכלא. הוא שתק, ואז ואמר:
״אנחנו אנשים שמתנגדים. אנחנו רוצים ונלחמים שיהיה פה טוב יותר.
אני לא רוצה שהבן שלי או שהנכד שלי יילכו לכלא, אבל אני יודע שזה המחיר שמשלמים על מאבק, על עקרונות, על זה שלא מוותרים.״
המילים האלה לא יצאו לי מהראש מאז והדהדו מאוד גם במאבקים שמצאתי את עצמי בהם, ובהם ראיתי אנשים נעצרים ונשפטים –
ובטח מאז שהפכתי בעצמי לאבא:
למאבקים שלנו לתיקון עולם יש מחירים, והחירות היא לבחור לשלם אותם –
וזה עדיף על הוויתור.
אתמול (שבת) נעם קמינר היקר נפטר.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.
נעם קמינר | 2014 - 1953 | Noam Kaminer 