"השמאל העצמאי בישראל" הוא ספר פוליטי לקהילה פוליטית

אסופת המאמרים, שעליה אדם רז מתח ביקורת, לא נכתבה לצורך מחקר היסטורי ולא כספר זיכרון לאקטיביסט, אלא היא מעשה של בניית קהילה ובהחלט כוללת ביקורת עצמית

מאת דוד זונשיין
פורסם לראשונה באתר הארץ

גילוי נאות: איני היסטוריון כמו אדם רז, כותב הרשימה על האסופה "השמאל העצמאי בישראל 1967–1993" ("והיה מחננו טהרני", "ספרים", 17.4), ומבחינות רבות אני דור ההמשך של השמאל העצמאי המתואר בספר. בנוסף, אני מכיר את משפחת קמינר באופן אישי — את סמדר נהב, בת זוגו לחיים ולפוליטיקה של נעם קמינר, ואת בנם מתן, שסירב לשירות צבאי בגלל הכיבוש בזמן שאני וחברים הקמנו ב–2002 את תנועת "אומץ לסרב" של חיילי מילואים המסרבים לשרת בשטחים.

איני מכיר את רז, אך מקריאת רשימתו אני מרשה לעצמי להניח כי חל עליו הכלל שמכירים כל הסרבנים: אם תוכלו לבחור, העדיפו קצין שיפוט ימני על שמאלי. הראשון יהיה מאותגר פחות ממעשה הסירוב ולכן יפסוק עונש קל. השני לעומתו יגזור ימי כלא רבים יותר ויקדים נאום למדני ארוך לגזר הדין. גילוי נאות של עמדתו הפוליטית של הכותב היה מגלה שהוא בבחינת אותו קצין שיפוט שמאלי. דווקא משום כך, אני מכבד את בחירתו לכתוב דווקא על הספר הזה. על אף הביקורת החריפה, הוא נותן במה משמעותית לנושא החשוב שנדון בו. בשל קוצר היריעה אתייחס לשלוש נקודות בלבד.

• מי פה המנותק – השמאל העצמאי או השמאל הציוני?
• ספר על השמאל העצמאי בישראל רק ממחיש עד כמה אנשיו מנותקים מהמציאות

הראשונה, רז כותב ברשימתו שהספר "הוא יצור כלאיים לא מוצלח. מצד אחד, אסופת מאמרים זו מתיימרת לתעד ולחקור… מצד שני… זו 'אסופה לזכרו של נעם קמינר'". הוא מסביר שרמתם של המאמרים נמוכה והם אינם מחדשים, מזכיר בעיות עריכה ועוד כהנה וכהנה, וטוען ששכרו של הספר ושל השמאל העצמאי יוצא בהפסדו.

לא אתייחס לטענות הספציפיות שהעלה רז, אלא לפספוס עמוק יותר. הספר אינו יצור כלאיים. הוא יצור אחר מהשניים שהוזכרו ברשימה. זהו ספר פוליטי בונה קהילה. יופיו בכך שנכתב ונערך על ידי אנשים פוליטיים, שהם משפחה, חברים ושותפים — קהילה. הוא מספר על ההיסטוריה של האקטיביזם הספציפי בצורה נגישה על ידי האנשים שהיו שם — חלקם אקדמאים וסופרים, אבל כרטיס הכניסה לספר הוא היותם אקטיביסטים. הספר אינו ספר זיכרון לאדם ואינו ספר של חידושי מחקר היסטוריים על השמאל. הוא ספר פוליטי לקהילה פוליטית.

הקריאה בו הזכירה לי את אסופת המאמרים "זמן אמת", שערך עדי אופיר ב–2001 (הוצאת כתר) — אסופה שהכילה מאמרים של אקטיביסטים ואנשי אקדמיה והיתה שער כניסה לפוליטיקה ולאקטיביזם השמאלי לרבים. המאמרים באסופה לא היו אקדמיים. הם נכתבו — כשמה של האסופה — בזמן האמת של אינתיפאדת אל־אקצה. חלק מהביקורת שמתח רז על הספר שלפנינו היה חל בוודאי גם עליהם, ובכל זאת, כתיבת אסופה על ידי דמויות מפתח בקהילה היא מעשה פוליטי מייצר קהילה. את כל זה אפשר ללמוד כבר מעטיפת הספר — תמונתו של נעם בתוך גז מדמיע, ועל רגליו מודפסת רשימת העורכים ובהם בני משפחה, חברים וחברים למאבק.

הנקודה השנייה נוגעת לטענתו של רז כי "ביקורת עצמית, כראוי לשמאל הבטוח בצדקתו, אין בו (בספר, ד"ז) כלל". גם אם תקראו רק את הראיון עם ראובן אברג'ל ואותו בלבד, תגלו בו ביקורת חריפה וחשובה ביותר על השמאל העצמאי ועל השמאל בכלל. אברג'ל גם מדגיש כי הביקורת רלוונטית לימינו כפי שהיתה רלוונטית בשנות ה–70. כלומר, אין זה טקסט בעל מטרות מחקריות, אלא כזה שמנסה להסביר את המציאות ולשנותה. "אני מוצא שני אנשים שיעזרו לי", כותב אברג'ל על השמאל האשכנזי שהצטרף למחאת הפנתרים השחורים, "רק שתוך כדי העזרה הם מנסים לקפוץ אל תוך הסירה בעצמם ובסופו של דבר הופכים אותה…" (עמוד 80). אברג'ל גם מוסיף מלים מאירות עיניים על העדפתו של השמאל את הפלסטינים על פני המזרחים. דבריו הזכירו לי דברים דומים של חבר פוליטי ואדם יקר לי מאוד — דניאל עמית, שמת לפני שנים וליווה אותי בימי הקמת "אומץ לסרב". כשביקשתי את עצתו הפוליטית בעניין מסוים אמר לי: "הדור שלי נכשל, דוד. אתה מקבל את ההחלטות ואני תפקידי הוא לסייע לך". אני רוצה להאמין שכבר אז הבנתי את עומק תשובתו.

אברג'ל מוסיף גם ביקורת נוקבת על ארגוני זכויות האדם המתמקדים יותר בפלסטינים ופחות בסוגיות פנים־ישראליות, בעניינים פוליטיים לא פתורים שמוסיפים לבלום אפשרות לשמאל משמעותי בישראל.

הנקודה השלישית קשורה לסיום רשימתו של רז, שם נאמר כי רוב אנשי השמאל העצמאי "היו עסוקים בשנות האקטיביזם שלהם במלל ביקורתי ולא בבניית חברה או בחינוך, שאיפיינו את תנועת העבודה (למרות כל מגרעותיה) בעשורים הראשונים למדינה, תנועה שלה מושאי הספר רחשו בוז עמוק". השמאל העצמאי, שבשיאו מנה אלפים ספורים של פעילים, עסק בהחלט בבניית חברה ובחינוך, במגבלות גודלו, וכישלונו לסחוף את ההמונים גלוי לעין כל. ההשוואה לתנועת העבודה, שרז הוא מבניה, אירונית במיוחד על רקע העובדה שתנועה זו, ששלטה בלא מצרים בחברה הישראלית, נקברה על ידי יושב הראש שלה בעצם ימי כתיבת הביקורת ופרסומה.