גם אם בימי שגרה מנה השמאל העצמאי בישראל כמה מאות פעילים, יכולתו להוציא אלפים לרחובות ברגעי משבר מעידה על החשיבות הציבורית שלו. תגובה על הביקורת של אדם רז
מאת מתן קמינר
פורסם לראשונה באתר הארץ
"השמאל העצמאי בישראל 1967–1993" אינו ספר זיכרון רגיל. אבי, נעם קמינר, שלזכרו נכתב הספר, היה אדיש לגינוני כבוד והנצחה, אף שמצא עניין רב בתיעוד וניתוח היסטוריים. גם לז'רגון אקדמי וליומרות לאובייקטיביות לא היתה לו סבלנות רבה, שכן ביקש תמיד להגיע לקהלים רחבים עם מסרים פוליטיים ברורים. עורכי הספר, ואני ביניהם, שאפו להקים לו מצבה ראויה בדמות אסופה, שתתאר את המאבקים הפוליטיים שבהם עסק מפיהם של מי שהיו מעורבים בהם ומזוויות שונות, ללא פרפראות אקדמיות. הדיון הביקורתי ב"שמאל העצמאי", מרחב פוליטי המוגדר כאן לראשונה, מתחיל כבר בין דפי הספר. איבון דויטש כותבת על העיוורון המגדרי שאיפיין ארגונים רבים במיליה הזה, וראובן אברג'ל, במאמר חשוב שנכתב במיוחד בשביל הספר, מבאר את יחסו הבעייתי של השמאל למאבק המזרחי. גם עמירה הס, בשר מבשרו של המיליה, אינה חוסכת בביקורת, למשל בקובעה כי בתקופת אוסלו אנשיו "נרדמו בשמירה".
רשימתו של אדם רז במוסף "ספרים" ("והיה מחננו טהרני", 17.4) אינה מקדמת את הדיון הביקורתי הזה במאומה. רז מצייר את הספר ככתב תעמולה המאדיר את פעילי השמאל הרדיקלי, תוך התעלמות הן מהביקורת המופיעה בו והן מההבחנה הקריטית הנעשית בו בין השמאל העצמאי לשמאל הפרו־סובייטי. טרונייתו המרכזית אינה כלפי הספר, אלא כלפי השמאל הלא־ציוני כולו, שלו הוא מצמיד שמות תואר כגון "נאיבי", "חסר הבנה פוליטית", "תלוש", "מנותק" (פעמיים), "הזוי", "טהרני" (פעמיים) ו"אזוטרי" (שלוש פעמים).
כחלק ממשימת ההשטחה שקיבל על עצמו טוען רז כי נעם קמינר מצטייר בספר כ"אקטיביסט מושלם". בטענה הזאת אין ממש. הספר אינו ביוגרפיה, אך אשנבים אל חייו של נעם נפתחים במקומות שונים בספר ומבהירים כי לא היה עקבי לגמרי: הוא חתם על מכתב השמיניסטים של 1970, אך התגייס ליחידת עילית בצבא. הוא שירת במילואים בלבנון, ולאחר מכן סירב, נכלא, ואפילו תמך בהתלהבות בהחלטת ילדיו לסרב להתגייס לשירות סדיר. מורכבות זו מעמידה בסימן שאלה את טענתו החוזרת של רז בדבר "טהרנותו" של השמאל העצמאי. ההתלבטויות של נעם בשאלת השירות הצבאי נבעו ממתח אמיתי בין הצורך להימנע מהשתתפות בעוולות הכיבוש לרצון עז לשמור על קשר עם החברה היהודית בישראל. מתח זה איפיין את השמאל העצמאי בכללותו, ונידון במקומות רבים בספר.
ויכוחו העיקרי של רז עם הספר נוגע להשפעתו ארוכת הטווח של השמאל העצמאי, שבעיניו היתה "אפסית". כאן הוא מתעלם מראיות שמופיעות באסופה או מסלף אותן. למשל, ההפגנה הראשונה נגד מלחמת לבנון היתה אחד מרגעי השיא של השמאל העצמאי, ואי לכך היא מוזכרת כמה פעמים בספר. אריה דיין טוען שנכחו בה כמה אלפי מפגינים, ואברהם עוז, שהיה אחד ממארגניה, טוען כי נכחו בה 20 אלף. כך או כך, הפגנה זו דירבנה את השמאל הציוני לפעולה, ובהפגנה הבאה, שאותה אירגנה תנועת "שלום עכשיו", כבר השתתפו רבבות. חשיבותה של המחאה נגד המלחמה בהמשך היא כבר עניין של קונסנזוס. כך, גם אם בימי שגרה מנה השמאל העצמאי רק כמה מאות פעילים, יכולתו להוציא אלפים לרחובות ברגע משבר מעידה בהחלט על חשיבות ציבורית. גם במקרים אחרים פיתח השמאל העצמאי אמירות ופרקטיקות, שנהפכו אחר כך לנחלת רבים: למשל, בטביעת הסיסמה "שתי מדינות לשני עמים", בהכרה באש"ף כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני ובהתארגנות יהודית־ערבית משותפת.
הספר מכיר בעובדה הברורה שהשמאל העצמאי נכשל במשימת קימומה של תנועה רחבה, יהודית־ערבית, המחויבת לשלום ולסוציאליזם גם יחד. ואולם, כישלון זה בא בתקופה שבה נחל השמאל על גווניו תבוסה איומה בעולם כולו. השמאל הציוני, שאת עמדותיו מייצג רז, אינו חריג בנוף העגום הזה. למעשה, הוא מספק נקודת השוואה מעניינת: לאור התרסקותו של השמאל הציוני בשנים האחרונות ולאור הפכפכותם המביכה של נציגיו בכנסת, האם ניתן להגדיר כ"תלושה" את אזהרתו של השמאל העצמאי מפני הסתירה העמוקה בין לאומנות מיליטריסטית לחוט שדרה אופוזיציוני? לחלופין, לנוכח צמיחתה של הרשימה המשותפת והאהדה הגוברת אליה בקרב אנשי שמאל יהודים, האם סביר להכתיר כ"הזויים" את מפגשיהם של אנשי השמאל העצמאי עם בכירי אש"ף, את השתתפותם בהקמת חד"ש ואת תפישת ה"חיבור בין מאבקים" שקידמו? ביקורתו של רז מתנשאת על השמאל העצמאי מפרספקטיבה זחוחה של מי שמקומו בהיסטוריה מובטח, אך סירובו להתמודד ברצינות עם הכתוב בספר מעורר חשד שדווקא נקודת מבטו היא זו שהולכת ומאבדת קשר עם המציאות.
נעם קמינר | 2014 - 1953 | Noam Kaminer 