הארץ: קיצור תולדות השמאל הרדיקלי הישראלי

עופר אדרת
פורסם באתר הארץ, 25.12.2014 16:08

ב-1985, כשסיים לרצות בפעם השנייה עונש מאסר על סירובו לשרת בלבנון, סיפר פעיל השמאל נועם קמינר על משפחתו. "אשתי והילד ביקרו אצלי. הילד יודע שאבא שלו בצבא. במילואים. הוא לא יודע להגיד עוד 'כלא', אבל יודע להגיד 'יש גבול'”, אמר קמינר, ממייסדי תנועת הסרבנות "יש גבול", בראיון ל"ידיעות אחרונות".

שני עשורים לאחר מכן, הילד, מתן קמינר, כבר למד לומר "כלא”, ואף נשלח בעצמו לרצות עונש מאסר בנסיבות דומות, כשהיה אחד מחמשת פעילי השמאל שסירבו להתגייס לצה"ל ב-2003.

שלושה דורות של פעילי שמאל גדלו במשפחת קמינר. "שמאל רדיקלי, לא ציוני", כפי שמגדיר מתן, בן הדור השלישי. סבו וסבתו, ראובן ודפנה קמינר, שעלו לישראל מדטרויט בארה"ב, היו פעילים מרכזיים בתנועות שמאל רדיקליות, בהן שי"ח (שמאל ישראלי חדש), שס"י (שמאל סוציאליסטי ישראלי), מוקד, של"י (שלום לישראל) וחד"ש.

ב-1986 עלה שמו של ראובן קמינר לכותרות, כשהשתתף במשלחת פעילי שמאל שנסעו לרומניה כדי להיפגש עם אנשי אש"ף, ועמדו לדין על כך. רעייתו, דפנה, היתה ממקימות "נשים בשחור" וממשיכה להתייצב למשמרות המחאה שלהן נגד הכיבוש.

בנם, נועם, נולד בקיבוץ סער ב-1953. בהמשך נדד עם הוריו לירושלים, אחרי שסולקו מהקיבוץ עקב הצטרפותם למפלגה הקומוניסטית הישראלית. את פעילותו הפוליטית החל קמינר עוד כנער, כשהיה חבר בתנועת בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי), עמה נסע למחנות קיץ בברית המועצות.

עוד בבית ספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית, שם למד, יצא נגד הממסד. בארכיון המשפחתי שמור מכתב נזיפה ששלח להוריו מנהל בית הספר, ד"ר שמואל קנלר, ב-1969. התנהגותו של נועם, שכונתה "בלתי נימוסית" ו”חצופה”, תוארה כ"נוגדת כל אותם הכללים של דרך-ארץ, שבית הספר מצפה מחניכיו". בעקבותיה הוא הושעה לזמן מה מהלימודים.

שנה לאחר מכן, ב-1970, הוא היה אחד מחותמי "מכתב השמיניסטים" שעורר סערה ציבורית לאחר שנשלח לראשת הממשלה גולדה מאיר ופורסם ב"הארץ”, בו הביעו תלמידי תיכון ירושלמים לפני גיוס את מחאתם על הכיבוש ומלחמת ההתשה. "אנו ורבים אחרים מפקפקים כיצד נוכל להילחם במלחמה תמידית חסרת עתיד בזמן שממשלתנו מכוונת את מדיניותה כך שסיכויי השלום מוחמצים", הם כתבו.

ב-1971 היה קמינר אחד מחותמי מכתב שנשלח על ידי תלמידי התיכון לשר החינוך יגאל אלון, בו קראו לו לפעול למען השלום. "למורים אמרת – לקיים משא ומתן בזמן שביתה זה לא הוגן. אנו אומרים – לקיים משא ומתן תוך כדי קביעת עובדות זה גם כן לא הוגן".

בשנות ה-70 השתתף בהפגנות של "הפנתרים השחורים" והיה ממקימי "קמפו"ס" – תא סטודנטים ערבי-יהודי שפעל באוניברסיטה העברית בירושלים. סוף שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 היתה תקופה סוערת באוניברסיטה הירושלמית. עימותים אלימים בין הסטודנטים הערבים ופעילי השמאל לבין ארגון הסטודנטים הימני, "קסטל", היו לדבר שבשגרה. סטודנטים כמו מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה ועזמי בשארה, שלימים היו לחברי כנסת, נאבקו בסטודנטים כמו צחי הנגבי, ישראל כץ ואביגדור ליברמן, שהיו לימים שרים בממשלות הימין.

ב-2009, כשנזכר בימים האלה, סיפר קמינר על מפגשיו עם ליברמן: "הוא נהג להגיע לשולחן שלנו בגבעת רם, תמיד עם תיק ג'יימס בונד, והיה מתווכח איתנו במשך שעות. כבר אז היו לו דעות קיצוניות. הוא דרש שנוציא את הסטודנטים הערבים מהמעונות והתנגד לזכות ההתארגנות שלהם", סיפר.

קמינר שירת בצה"ל כחובש בסיירת גולני, לחם במלחמת יום כיפור ב-1973 והשתתף בכיבוש החרמון. ב-1982, לאחר פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, הוא התגייס לשירות מילואים. המכתבים ששלח משם הביתה מעידים על הלך הרוח שלו, שהביאו בהמשך לסרב לשרת בלבנון.

"ממש מזעזע לשמוע את קצה הקרחון של ההרס שנגרם להם. 600 אלף אנשים חסרי קורת גג…העיתונות ('הארץ') מתחילה להסביר שיש לשרון מטרות נוספות כמו התחברות עם הנוצרים, ולשם כך כנראה יהרגו עוד הרבה פלסטינים וישראלים ולא יושג כלום. כל הסיפור הזה מעורר בי יותר ויותר גועל נפש, מכיון שהם צודקים…המלחמה בביירות היא כנראה אחד הדברים המכוערים ביותר שישראל עושה ובטח ידובר בזה עוד הרבה…מעשינו מתחילים להתנקם בנו".

בחלק אחר כתב: "ממש לא ברור לי איך הם רוצים להחזיק בכל הכיבושים הללו…העקשנות של בגין – ייתכן ועוד תשתלם לו והעולם יניח לו לצעוד לביירות כאוות נפשו. הפלסטינים נשארו חשופים לגמרי וכנראה שהם סופגים מכה רצינית לשנים רבות. מכה שעלתה בחיי אלפי אנשים ולאף אחד לא אכפת. העיקר 'שלומנו'. האם יש התעוררות ציבורית כלשהי נגד, חוץ מהחבר'ה שלנו?”.

באחד המכתבים תיאר את ההתרחשויות שאירעו לאחר כניסתו לכפר לבנוני. "הזוועות נמשכות. היום נכנסתי לסיורים שנכנסו לתוך הכפרים פה באזור. נכנסו לכפר שהוא למעשה מחנה פליטים בכדי לאסוף נשק. בכפר יש למעשה רק ילדים… אישה זקנה ניגשה ואמרה כמה מילים בעברית ומסתבר שהיא מיפו”, כתב.

בהמשך הוסיף: "אח"כ עשינו את מה שתמיד כתוב בעיתונים – חילקנו סוכריות לילדים הנפחדים. אח"כ הגיעו אלי כמה אנשים עם תחבושות שלמעשה טופלו כבר והייתי צריך להחליף להם. וזה שוב כאילו מעשה הומני, כמו הסוכריות, והיתה אשליה שבסך הכל הם מקבלים אותנו ברצון, אך זה כמובן בולשיט אחד גדול. בשלב מסוים מישהו – ילד – הביא לאחד החיילים וגם לי פרח. ואז שמתי, לפי עצת החיילים, את הפרח לקנה. נו, הדאווין של 'פרחים בקנה'…כל הזמן זימזמתי לעצמי שירים פלסטינים ששמעתי אצל החברים בירושלים. מכל מקום, התמונה של כוח קטן הגורם לכפר קטן לעשות מה שהוא רוצה ממש מדהימה. כיצד זה עובד?”.

בהמשך, כשנקרא לשוב ולשרת בלבנון, סירב, וישב בכלא. "פיזית, המקום הזה מסתבר כלא קשה ובהחלט ניתן לסבול. אך נפשית הוא ממש מעצבן ביחס לאסורים והן עצם העובדה שאנו יושבים כאן. אך זה מילא. הדבר המדאיג הוא שאנו (ישראל) ממשיכים לשקוע בביצה הלבנונית ולא רואים את הסוף", כתב למשפחתו מהכלא.

קמינר והוריו זנחו את הקומוניזם ברבות השנים. הוא היה פעיל בכמה ארגוני ותנועות שמאל, בהם "יש גבול", שס"י, חד"ש, ו-"תעאיוש",  שהוקמה ב-2000. הוא אף היה ממקימי אתר האינטרנט "הגדה השמאלית", שמהווה במה מרכזית למאמרים פרי עטם של אנשי שמאל.

למחייתו עבד כספרן במכון "לבון". בשנות ה-90 עבר עם משפחתו לארה”ב, בעקבות עבודתה של בת זוגו סמדר, בתחום ההייטק. בשהותו שם הוא כתב דוקטורט במידענות באוניברסיטת ברקלי. בהמשך עבד בחברת "אקס ליבריס", שמייצרת תוכנות קיטלוג לספריות.

בחודש נובמבר הוא מת בגיל 61. במודעת האבל כתבה משפחתו כי קמינר "עזב אותנו ואת המאבק לחברה צודקת למען שני העמים". הוא הותיר את בת זוגו, סמדר נהב, מייסדת ומנכ"לית-שותפה בארגון "צופן", שפועל לשילוב ערבים-ישראלים בהייטק, ילדיהם, מתן וכרמל, הוריו ראובן ודפנה, ושני אחיו מיכה וטלי.