זכרונות של נעם מאת גדעון ספירו

נעם קמינר ז"ל

נעם קמינר נפטר, עברה הידיעה מאחד לשני. ואני התקשיתי להאמין. בחור צעיר, במיטב שנותיו, מה קורה כאן. ואז סיפרו לי על המחלה, וזו בוחרת את קורבנותיה באופן שרירותי. נעם בא ממשפחה נדירה בישראל: שלושה דורות של אנשי שלום. ראובן ודפנה דור ראשון, העבירו את הלפיד השלום וחרות האדם לדור השני בהצלחה מסחררת, ונעם וסמדר העבירו את הלפיד לדור השלישי, מתן וכרמל, גם הפעם בהצלחה רבתי. האב ובנו ישבו בכלא כסרבני כיבוש, והסב והסבתא מפגינים למענם, פעם על ההר מול כלא 6 פעם ליד כלא רמלה, איפה יש עוד משפחות כאלה?

את ראובן הכרתי בירושלים בשנות החמישים של המאה העשרים, סמוך ללידתו של נעם. היו בינינו לא מעט מחלוקות, כמובן גם הסכמות, אחרת לא היינו שותפים למאבקים במסגרות שונות. מה שהפעים אותי אצל ראובן הוא היכולת לעמוד שנים על גבי שנים מול חברה עוינת, לעתים מיעוט ממש שנוא, אבל הוא שידר נחישות של מי שמבין כי יש כאן מאבק ארוך טווח ולא כל אחד ניחן ביכולת ובסבלנות להתמיד 80 שנים ויותר. אם אינני טועה, נעם, מתן, כרמל וסמדר ניחנים בתכונה דומה, נחישות שקטה, לא מתגרה, לא צעקנית, אבל מוצקה דיה של מי שמודעים כי המאבק הוא ארוך טווח וברור מראש שיהיו מי שיפלו בדרך.

לא הייתי חבר אישי קרוב של סמדר ונעם באותו מובן של ביקורי משפחות, בכל זאת הפרש של 18 שנים. אבל היינו חברים למאבק ביש גבול, בועד נגד המלחמה בלבנון, נפגשנו בהפגנות נגד הכיבוש, הכרנו אחד את השני ותמיד ברכנו איש את רעהו לפחות בשלום ומה שלומך. עד שנפלה בחלקי שעת חסד עם נעם וסמדר. במרץ 2013 ביקרנו ביקור סולידריות את הסרבן הדרוזי עומר בכפרו בגליל. כשהגיעה שעת החזרה חיפשתי טרמפ לתל אביב. נעם אמר לי יש לי מקום, בוא איתנו. הייתי נוסע יחיד בנוסף כמובן לסמדר ונעם שנהג. כמעט שעתיים של נסיעה שבמהלכה התפתחה בינינו שיחה. דיברנו על הא ועל דא, גם קצת פוליטיקה אבל לא רק, סגרנו כמה פערי מידע והאמת היא שאינני זוכר את כל הנושאים שנכללו בשיחה. אני זוכר שהכל התנהל ברוגע, בנעימות, בתאום מלא עם הנסיעה שהייתה אף היא רגועה. כשהגענו לתל אביב הוא הסיע אותי לביתי הגם שהוא מצוי בקצה אחר של העיר. חוויית הנסיעה עם נעם וסמדר הילכה עלי קסם ואת הזיכרון הקסום הזה רציתי לחלוק עם הקוראים. נזכור אותו באהבה.

פורסם באתר הגדה השמאלית