סמדר יקרה
אני טס לחו"ל בעוד מספר שעות ועל-כן אכתוב את שהייתי מספר לך לו יכולתי להגיע לשבעה.
את נעם פגשתי לראשונה בתיכון עת שבתי משהות בארה"ב שכללה את מלחמת ששת הימים. זהותי הפוליטית לא היתה מגובשת ובשנה הראשונה לשובי אף תמכתי, רחמנא ליצלן, במרכז החפשי של שמואל תמיר ואהוד אולמרט. אף שהיה נער כמוני תרם נעם את התרומה המרכזית למציאת האור הערכי והפוליטי, וזאת על-אף, וסביר שמשום, התנהלותו המינורית. אני חושב שנקודת ה"התהוות" היתה שיחה שניהלנו בהקשר הישוב היהודי בחברון. טענתי בפני נעם ששיבת היהודים לחברון מתבקשת ומוצדקת מוסרית, גייסתי לעזרתי את מאורעות 29 ו 36 ואת הגעגועים העזים של חלק מהעם לעיר האבות. נעם שבוודאי התפלץ בתוכו ענה לי בשקט האופייני לו, הצביע על כך שהעיר ערבית עשרות רבות של שנים, שכל נוכחות יהודית תגרום לנישול האוכלוסיה המקומית ועוד כהנה וכהנה נימוקים שעל חלקם הגדול לא יכולתי לחלוק. בטוחני שלו הגיב בחריפות לא היה זוכה בתשומת ליבי ומאידך השקט, הפשטות והצלילות בה הביע את דעתו שבו את ליבי ומשם הדרך למוח קצרה היתה… צר לי על כי מעולם לא נתתי לנעם בפניו את הקרדיט למצפן שהציב בפני, אם כי סביר שלו הייתי עושה זאת היה ממעיט ממשקל תרומתו.
אחרי שנים ארוכות ללא קשר מיוחד חזרנו ונפגשנו סביב שביל ישראל וחבורת מחזורנו. אני שמח על יצירת הקשר מחדש ומצר ובוכה על קטיעתו הפתאומית
כפי שהיטיב ראובן לבטא זאת – נעם הלך אולם נשאר עימנו ובתוכנו
חיבוקים לרוב
אילון מיכאלי
נעם קמינר | 2014 - 1953 | Noam Kaminer 