תנחומים מחברת ילדות

שלום חברים

לצערי הרב מאד, לא היתה לי ההזדמנות והאושר להיות בקשר עם נעם בימי בגרותו, גם לא עם יואב גם אם נפגשתי איתם פה ושם במהלך החיים, זה לא הצליח לצרוב לי זיכרון אחר – בשבילי עם צרובים בזכרון כפי שנראו בשנות הנעורים – נעם הגבוה והגרום משהו עם חיוך ציני בזוית הפה ויואב המתוק עם חיוך שובה לב….

ושניהם ביחד… צמד חמד

דווקא בשל כך (ואם גם אוסיף לכך אדם קרוב נוסף שנפטר בימים אלה, ועוד אדם קרוב מאד ששוכב בחוסר הכרה לאחר תאונת דרכים) –
תחושת האובדן על נעם, כמו על יואב בזמנו, מעוררת כאב מסוג נוסף –
על 'הנעורים שבאו פתע אל קיצם',
על נטפי החיים שזולגים מתוך הכוס,
על המקריות הארורה שמלווה את חיינו, כמו רולטה רוסית
על שאלות בלתי פתורות שלעולם לא יפתרו ולמרות זאת הן מטרידות בלי הפסקה
על השיגרה המדומה שאנחנו נאחזים בה ומסרבים להאמין שאין דבר כזה
על היופי וההוד של החיים – ועד כמה הם שבירים…

ואמי (88), שמתחילה כבר לזייף אבל עדין חדה כתער, אמרה לי, כש'שפכתי' באוזניה את הכאב: "לנשום עמוק – ו'לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב, לשיר אותו בכוח לשיר אותו בכאב'….."

תנחומי הכנים למשפחה של נעם
ולכולנו – שנדע ליישם את מה שאמא שלי המליצה

באהבה
מ.א.