זכרונות מאת חבר ילדות

בספר הזיכרון ליואב צתרי כותב נעם "אני לא רואה את עצמי ככשרוני לכתוב זכרונות ובמיוחד לא על חברים קרובים. מצד שני אם חברים לא יכתבו על חברים מי יכתוב?"

במכתב לזיוה צתרי, מספר נעם על טיולים בארץ. על הליכה ברגל מירושלים לבאר שבע. על טיול לואדי קלט שם נתפסו המטיילים על ידי המורה יונה פישר ונקראו למחרת לשיחה ולנזיפה בבית הספר. מזכיר בהומור את הפקת "צנון" ואת הגיליון היחיד של "אור גז מה" ומתאר סגנון "זרוק, בלתי שגרתי ומרדני". על מלחמת יום הכיפורים מספר נעם באיפוק, ומזכיר את שמחת הפגישה בשוך הקרבות כאשר הסתבר שנותרו בחיים "אחרי המלחמה היה ברור לנו יותר מתמיד כמה כל הדאווין (אחיזת עיניים) הצבאי הוא בלון נפוח שלא מענייננו". נעם נזכר בימי הקומונה ומודה בהשלמה "עברנו לגור בקומונה. היינו חבורה שהתנהגה וחשבה אחרת ממרבית בני גילנו. חשבנו שזו תהיה סיבה מספיק טובה לכך שנצליח לחיות ביחד בחדר וחצי בעין כרם. זה כמובן היה מעניין, לעיתים נחמד, אבל אורח חיים אלטרנטיבי לא הצלחנו ליישם".

נעם הזמין אותי לחוג חשיבה פוליטית או חברתית שנערך אצלו בבית. אביו ראובן היה המורה. בסטקטו שקט לימד את יסודות המרקסיזם, מה שנראה קצת מוזר בערבים הירושלמים הקרירים ברחובות של קריית-יובל. אני לא בטוח מה משך אותנו לשם. התחושה החתרנית החבויה בשמו של קרל מרקס או ההבטחה הגלומה בלימוד לא פורמאלי משותף עם נערות האוונגרד. השבוע, כשלימדתי מרקסיזם במכינה למנהיגות חברתית במיצר, חשתי בחיוכו המפוקח נעם, כאילו אומר לי: מה אתה באמת חושב שזה מעניין אותם… הם דווקא אהבו את התירוץ הטוב לכל עת, טענת 'התודעה הכוזבת'. אבא שלי, שלא אהד את הגישה הכלכלית לה הטיף ראובן – נשך שפתיים, הסיע אותי לפגישות ואסף אותי משם מבלי להעיר דבר. כך יצא שנעם סייע לי ללמוד משהו על סובלנות בחינוך.

"אני מקווה" סיכם נעם את מכתבו לזיוה צתרי בספרו זכרונות על יואב חברו,  "שהצלחתי לספר כמה סיפורים עליו כך שלהוריו, לבתו נועה לעופרה ולמיקי ומשפחתה יהיו עוד כמה נקודות מגע עם יואב; איש נהדר שנלקח מאיתנו".

עם האבדן הטרי והאבל על נעם, יש פה הזדמנות להעלות על הכתב עוד כמה סיפורים מתקופות שמשפחתו של נעם איננה מכירה. וכמו שכתב נעם – להעניק עוד כמה נקודות מגע למשפחה עם פנים נוספות של האיש הנהדר הזה. מי שיכול ורוצה – מוזמן.

א.ש.