תנחומים מחברה

יקרים.

את המכתב שאני כותבת לנעם בראש כבר יומיים ומתכננת לתקתק ולשלוח לכרמל עבורו – מאוחר מדי לשלוח, כפי ששמעתי מנ' לפני כשעתיים או קצת יותר עכשיו.

אני יודעת שאתם מוקפים בחברים, ודאי גם משפחה, כי הטלפון תפוס כל הזמן ור', ש'פספס' את נעם בשעות ספורות, נסע אליכם.

באמת שלא חשבתי שהסוף קרוב כל כך. באמת שחשבתי שעוד אספיק להיפרד מחבר יקר כל כך, שכמו שכתבת, סמדר, אף פעם לא אמרתי לו במפורש את כל הערכתי (הערצתי אפילו) ורגשות החברות החמים שחשתי כלפיו.

הלוואי שיכולתי גם אני להיות אתכם עכשיו, פיזית, בדירתכם, ולו רק כי אינני יודעת מה לעשות עם עצמי אחרת, הכל מרגיש כל כך חסר טעם ומשמעות כרגע.

לפני יומיים, בבוקרו של היום שמאוחר יותר בו כתבת את האימייל הזה עם ההצעה הנפלאה לכתוב מכתבים לנעם, חלמתי חלום מפורט מאוד על נעם ועלייך, סמדר. חלום עצוב. בחלומי אני מגיעה אליכם בנסיון לבקר את נעם בדיוק כשהודיעו לך, סמדר, שימיו של נעם ספורים והחלטת להעביר אותו להוספיס, ונעם מגיע להוספיס באלונקה ומסביבו פמלייה גדולה של חברים ומשפחה, והפמלייה גדלה והולכת עם עוד ועוד אנשים שכמעט חוסמים את הכניסה להוספיס, כמו מין הפגנה שגדלה מעבר לציפיות המארגנים. ונעם מתרומם קצת על המרפקים בתוך האלונקה הנישאת על ידי חברים ומתחיל לדבר אל הקהל הגדל, שהשתתק ומקשיב (אני שומעת את נעם בראשי עכשיו: נאומים זה לא מה שעשה, נכון? הוא אף פעם לא החזיק מעצמו "חשוב". נעם דיבר. בהגיון, בקור רוח, בקול חם, בצניעות ו'בגובה העיניים'). והוא סיפר לקהל על ההפגנה/הפעולה האחרונה "שלנו" בעזה, איך הייתם בג'בלייה עם התושבים, ליד הגבול, וכמה משמעותי זה היה להפגין ביחד, למרות הסכנה המיידית מהפגזות הצבא…

אתם יודעים, זה היה חלום עצוב, אבל הוא גם היה מלא חום וחברות והזדמנות להתקרב שוב ולחזות בחבר אמיץ, חם, חכם ואהוב ולהכיר בכך שאכן היה אהוב על כל כך הרבה אנשים וחוכמתו ופעולותיו השפיעו על כל כך הרבה.

אני הרי לא מאמינה בחלומות כמנבאי עתיד, אלא כמשקפי אמיתות פנימיות של החולם. כך שאני מניחה שזה די מסכם את מה שאני מרגישה כלפי נעם ומה שאני חושבת עליו.

גם ה"פוליטיקה" שבחלום מדברת, כי הרי החברות שלנו התחילה מכך וסבבה בעיקר סביב הפוליטיקה, ותמיד היתה זאת מין הפתעה כששאל והתעניין בעניינים אישיים, כמו השאלות המפורטות שלו על מה א', ע' ונ' עושים עכשיו בשיחת הטלפון האחרונה שלי איתו לפני כארבעה שבועות, והגאווה שבה סיפר לי עליכם – כרמל ומתן.

…בחלומי חשבתי לעצמי 'כמה טוב שהגעתי לארץ עכשיו ולא מאוחר יותר'. כמה חבל לי שזאת לא המציאות…

קשה לי כל כך לתפוס, אני לא חושבת שאני תופסת באמת.

הייתי מאוד רוצה להיות אתכם עכשיו. אני כואבת ומחבקת אתכם חזק.

ת.ו.