חברי ילדות, ובעיקר חברי גיל ההתבגרות הם הדבר הכי קרוב למשפחה. הם נמצאים איתנו כשאנחנו עדיין בוסריים לגמרי, והם חווים איתנו את החויות שיעצבו אותנו. והם שם איתנו ולצידנו כשאנחנו מאמצים את הערכים שילוו אותנו בשנים שאחר כך, וכשאנחנו מגבשים את תפיסת העולם שלנו לשנות הבגרות. מחברי ההתבגרות אנחנו לומדים, ועליהם אנחנו מנסים, ואיתם אנחנו חווים חוויות ייחודיות שלא יחזרו לעולם. איתם אנחנו עושים את הצעדים הראשונים כא/נשים בוגרים. מהם אנחנו מקבלים את הפיד-בק הראשון שאותו אנחנו מעריכים, וממנו אנחנו לומדים.
חברות קרובה של גיל ההתבגרות לא דומה לשום חברות אחרת שתצמח לאורך החיים. יש בגיל הזה משהו ייחודי וחשוף כל כך. והם שם לצידנו כשאנחנו עושים שטויות, שאחר כך ניזכר בהם בחיוך, או בעצב, או בכאב. והם לצידנו כשאנחנו מתלבטים בשאלות הכי עמוקות של מהות החיים, והמשמעות שאנחנו רוצים לצקת להם. והם שותפים שלנו במקומות הכי עמוקים.
כמעט כמו משפחה, אבל אחרת.
וחברים כאלה, שאחר כך הופכים גם לחברים כשאנחנו כבר בוגרים ומעוצבים, ובעלי קריירות – זה יקר מפז, וזה לעיתים מאוד נדיר.
ולכן הכאב כל כך עמוק כשחבר כזה עוזב את העולם. ולכן זה הרגע שבו מציפים הזכרונות, ובעיקר מציף הכאב העמוק והגעגוע כבר ישנו.
מוקדש לנעם קמינר. חבר ילדות, והתבגרות, ובגרות. תודה שהיית שם ולמדתי ממך ולצידך כל כך הרבה דברים.
ומותך כל כך כואב.
נעם קמינר | 2014 - 1953 | Noam Kaminer 