מכתב מאת ענת סרגוסטי, חברת ילדות

נעם,

כותבת מוושינגטון המושלגת. מקום כל כך זר ומנוכר ורחוק מתל אביב, גם גיאוגרפית וגם תרבותית. והלוואי והייתי עכשיו בארץ ויכולה לומר לך את הדברים בעצמי, פנים אל פנים.

אני רוצה שתדע איזו משמעות והשפעה עמוקות הייתה לך על עיצוב תפיסת העולם שלי. בגלל שבאת מרקע כל כך שונה ממני, משום שגדלת בבית כל כך אחר משלי – היה נדמה שאתה כבר מגובש, כשאנחנו עוד עשינו צעדים ראשונים בשדה הפוליטי-חברתי, לכן הסתכלתי עליך ולמדתי ממך. ולכן היית ועדיין אתה כל כך מעניין.

כל כך הרבה פעמים אני נזכרת בתדהמה שאחזה בי כשסיפרת שהייתה בקייטנת קיץ בלנינגרד, ועל שפת הים השחור. זה נשמע כל כך קסום והרפתקני ובעיקר שונה מכל מה שהכרנו ושמענו וידענו. וזה העניק שכבה לא רק של זרות כלפיך, אבל גם של קנאה מסוימת, על כך שנחשפת לעולמות אחרים מכל מה שאנחנו אי פעם נחשף אליו. זה מה שחשבתי אז.

ויחד עם זאת, היו ההתלחשויות האלה – לא זוכרת מי הפיץ אותן – על כך שאתה קומוניסט. וואו. זה נשמע כמו איזו קללה. או נגע. התלחשויות שהעידו שזה לא רק לא מקובל, אלא אפילו קצת שלילי. ואני, בת 12,13 מה הבנתי? מה ידעתי אז על קומוניזם? אז כן, דיברו על כך שאתה קומוניסט, וזה התחבר לקייטנה על שפת הים השחור והדמיון הפליג, ויחד איתו גם הסקרנות.

וכשכבר הכרתי אותך מקרוב יותר, ואת המשפחה שלך, פתאום הכול קיבל מימדים אנושיים. פתאום כל הקומוניזם הזה היה בני אדם. בית צנוע בקרית יובל, עם שלושה ילדים והורים מקסימים. והכול היה בגובה העיניים. וכל האיום האפל הזה של הקומוניזם, כמו שזה הרגיש בלחישות של הילדים בבית הספר, היה הרבה יותר אנושי.

ואחר כך, כשגרנו ביחד בקומונה המפורסמת בעין כרם, אז למדתי עוד קצת על הבית שלך. ואני עד היום זוכרת איך סיפרת – כבר לא זוכרת מה רצית להדגים – שאצלכם בבית דגני הבוקר היו שלווה. ושרק בסופי שבוע קיבלתם שלווה ממותקת. וזה נראה כל כך ספרטני, ומצד שני כל כך חינני ומיוחד. אז תדע שמאז סיפרתי את הסיפור הזה אין ספור פעמים כדי להדגים דברים שונים ומשונים: פערי תפיסות, מה המשמעות של לגדול בבית קומוניסטי (אני אפילו לא יודעת אם זו אכן המשמעות), ועוד מיני דוגמאות שונות. אבל הסיפור הזה הולך איתי עד היום.

ואולי כל הדברים האלה הם שחישלו אותך והפכו אותך לאדם הכי פחות מפונק שהכרתי אז. כשגרנו בעליית הגג הקפואה באמסטרדם, בלי מקלחת, עם שירותים בגודל של קופסת גפרורים וכיור בפינת המטבח – אתה קיטרת הכי פחות. הכול היה בסדר. אולי בעצם גם מייקי לא קיטר הרבה, כשהלכתם לעבוד בעבודת כפיים של פועלים אמיתיים כחולי צווארון. זה היה בנמל? ברכבת? שניכם הייתם כל כך מחושלים וגבריים.

תקופה בלתי נשכחת. של חורף, כשהשמש זורחת רק אחרי 10 בבוקר ושוקעת קצת אחרי 12 בצהריים. כך זה לפחות הרגיש. וקר עד אימה ואפור עמוק, ובעיקר מנוכר כל כך. ולך, כך אני זוכרת, תמיד היה איזה מצב רוח טוב. תמיד איזה חיוך בקצה העיניים. ואולי זה מה שהכי מאפיין אותך: החיוך הזה בזויות העיניים. ויש בחיוך הזה משהו כל כך אנושי וכל כך חם.

כן, ידעת גם להתעצבן. וגם זה קרה לעיתים. בוא לא נצייר את הכל בצבעים ורודים מדי. אבל כשאני נזכרת, אני מעדיפה להיזכר בחיוך בזווית העין ולא ברגעים שהיית כועס בגלל ויכוח פוליטי.

אז היית שם מגובש ויודע, כשאנחנו עברנו את השנים המעצבות, השנים שבהן התגבשה תפיסת העולם שלי. ואני בטוחה שתפיסת העולם הזאת הושפעה ממך מאוד. הרבה יותר ממה שהבנתי אז. ורק שנים מאוחר יותר יכולתי לקשר בין השיחות שהיו לנו, והערכים והזוית שהבאת לדיונים הארוכים האלה, לבין מה שגדלתי להיות. כי אלה היו השנים החשובות של מה שקוראים "עיצוב האישיות". אחר כך זה כבר תבלינים.

ועדיין, שנים אחר כך, כשכבר הייתי עיתונאית, ואחרי שחזרתם לארץ ומצאנו את עצמנו שוב באותו מעגל פוליטי, חברתי – עדיין הייתי מסתכלת עליך כעל סרגל. ואתה בטח לא יודע את זה.

כמה חשוב לי לשמוע ממך מחמאה שאמרתי משהו נכון, כתבתי משהו. כשהייתי ברדיו, והיית שולח מייל, או כותב בפייסבוק – זה היה כמו לקבל אישור כשרות. סליחה על ההשוואה. כי בעיני אתה מחזיק במידה רבה איזה סוג של סרגל פוליטי. לא רק במובן הקומוניסטי. במובן תפיסת העולם, והחוכמה והיכולת לראות את התמונה הרחבה והמורכבת.

ואחר כך התחברנו דרך סמדר. כי זכיתי גם לעבוד עם סמדר, אז שוב זה היה אותו מעגל של עשייה וחברים. ולמדתי עוד זווית עליך, הפעם דרך הדברים המדהימים שסמדר עושה, ודרך אין ספור פגישות וישיבות ושיחות שהיו לנו ביחד.

אז תדע שיש משהו בשנים המעצבות ההן של התיכון שנשאר איתי לתמיד. ומהמקום הזה אני רואה אותך קצת כמו משפחה, רק משום שהיית שם איתנו כשכל הדברים המדהימים האלה עברו עלינו, וכשמתחנו את הגבולות, וחשבנו באמת שנשנה את העולם.

אז במבט לאחור: אולי שינינו קצת את העולם? או אולי רק את עצמנו? בכל מקרה הלהט היה ועדיין קיים. וזה כשלעצמו מנוע לא רע.

אז הרבה אהבה וחום מוושינגטון הקפואה. חושבת עליך גם פה.

ענת סרגוסטי