מכתב מאחיינית של נעם

הי,

סיפרתי לע' לפני כמה ימים שנועם מאוד חולה
והיא אמרה אוף!
למה?
למה דווקא הוא?
ככה אני מרגישה.
קשה מרחוק להעביר את הטון שבו זה נאמר ואת התחושות וקשה לי גם לכתוב.

כאן, עכשיו, כמו כל שנה בנובמבר, זה הזמן שנהיה פה מאוד חשוך וקר
זה כמו שמישהו סוגר את המכסה על בור גדול שלא יפתח עד מרץ בערך.
נזכרתי שלפני שנתיים היית כאן נועם בדיוק כשירד השלג הראשון
ושוגרת (לבקשתך) למועדני ג׳אז שעד אז לא ידעתי על קיומם ולכמה תערוכות.
התפלאתי כמו תמיד על הערנות ועל השמחה שלך להסתובב ככה שעות, לבד ובלי עכבות.

היו במקרה כמה תערוכות טובות, ראית (לפניי) את התערוכה המאד יפה (גם לדעתך) של
R. B. Kitaj  צייר יהודי אמריקאי יוצא דופן במוזיאון היהודי. אהבת את התערוכה וגם אני אחר כך.
לא היו בינינו שיחות ארוכות אבל הבאת איתך לכאן מה שתמיד הרגשתי אצלכם בבית
איזה אור ושקט ועדינות וחום.

הרבה פעמים אני גם חושבת על הפעם הראשונה שראיתי אותך, וגם סיפרתי לכם את זה כמה פעמים כי זה הצחיק אותי…
הייתי בטח בת 7 או 8, בירושלים, בדירת הגג של סמדר באוסישסקין  אני רק זוכרת את הפנים המוארות ותסרוקת אפרו שיער שחור וחולצה הודית היפית בשחור חום ואדום.
אבל יותר מזה את התחושה הנדירה שלי כילדה שאיתך אפשר לעשות הכל, למשל לקפוץ במעלית עד שתרעד (של מרכז כלל ?) במרכז העיר ששם סמדר עבדה אם אני לא טועה, שאתה באמת אוהב ילדים, שאתה מקום בטוח.

ע' הבטיחה שתכתוב משהו הערב, אם כן אשלח יותר מאוחר.
ואלי אצליח לכתוב עוד משהו.

קשה להראות מרחוק את הדאגה והאהבה
ואנחנו רחוקים
אבל חושבים עליך הרבה

ח.כ.