מאת נעם קמינר: מבט משמאל על תוצאות הבחירות בישראל

לאחר כל מערכת בחירות אנשי שמאל מנסים להעריך אם כוחנו גדל או נחלש ביחס לבחירות הקודמות. לעתים אנו אף מנסים לנתח מה הן הסיבות לשינויים אלה. הדיון הזה חשוב על מנת לנסות ולהעריך מה נעשה נכון, מה נעשה לא נכון ואיך להמשיך. מדי תקופה אנחנו מתעוררים ואומרים: צריך לעשות דיון מעמיק בנושא "השמאל לאן?" "חד"ש לאן?" וחברי מק"י אולי עושים דיון בנוסח "מק"י לאן?".

מבט היסטורי* מראה שעד 1961 הלכה מק"י והתחזקה. למרות הפילוג ב-1965, רק"ח וחד"ש הגבירו את כוחו של השמאל עד לבחירות 1977 שנערכו לאחר יום האדמה. שנות ה-80 היו שנים שבהן חד"ש לא התפתחה למרות התפתחות משמעותית של תנועות המחאה נגד הכיבוש ונגד מלחמת לבנון. בשנת 1992 חלה נסיגה רבה בתמיכה בחד"ש, אולי עקב השינויים שחלו בברה"מ ובגוש הסוציאליסטי. מאז חד"ש נאבקת על קיומה וזוכה לייצוג של בין 2.4% ל-2.7% בבחירות לכנסת.

אין בכוונת מאמר זה לטעון שהניתוח המספרי של תוצאות הבחירות צריך להנחות את הקו הפוליטי ואת בחירת השותפים לחזיתות ולמאבקים פוליטיים. בכוונת מאמר זה להציג חומר רקע להנחת יסודות משותפים להמשך ניתוח פוליטי על דרכה של חד"ש בפרט, והשמאל בישראל בכלל.

בבחירות האחרונות חד"ש שינתה את סיסמתה המרכזית ל"שמאל חד"ש אדום – ירוק". סיסמא זו יתכן והיא מבשרת שינוי קו ויתכן שלא – מכל מקום דיון על משמעות הסיסמא החדשה לא נערך בסניפים, ועד כמה שידוע לי לא נערך במוסדות המובילים של חד"ש (מועצה או מזכירות).

לקראת הבחירות האחרונות (2006) היו בחד"ש שני ויכוחים מרכזיים: האחד הערכת השותפות עם אחמד טיבי והאחר הצורך בהרחבת החזית והליכה משותפת עם גופים אחרים. נושאים אלה נדונו בצורה מקוטעת במועצה ובמזכירות חד"ש, אך לכלל דיון ממצה בחד"ש הם לא הגיעו. במאמר זה אגע על קצה המזלג בנושאים אלה.

א. חד"ש כביטוי לשמאל הישראלי

נראה שלכאורה כוחו של השמאל הלא-ציוני בישראל בהנהגת מק"י וחד"ש עלה משנות ה-50 עד 1977 והגיע לשיא של 4.6%. מבחירות 1981 ועד היום החזית נמצאת בנסיגה. בשני מקרים הנסיגה נבלמה או הוסוותה (תלוי בנקודת המבט) ב-1996 החזית יחד עם בל"ד הגיעה ל-4.4% וב-2003 החזית עם אחמד טיבי הגיעה ל-3%. בשנת 2006 יש אמנם עלייה של עשירית האחוז במשקלה של חד"ש (2.7%) לעומת הבחירות ב-1999 (2.6%), אך בפועל זו ירידה של כ-1,000 קולות (בשל אחוז ההצבעה הנמוך ב-2006). להלן גרף המראה את כוחה של מק"י וחד"ש בבחירות לכנסת (באחוזים):

לנוחות הקוראים מובאת בזאת טבלה של כל הכנסות לפי שנים:

כנסת	1	2	3	4	5	6	7	8
שנה	1949	1951	1955	1959	1961	1965	1969	1973

כנסת	9	10	11	12	13	14	15	16	17
שנה	1977	1981	1984	1988	1992	1996	1999	2003	2006

בתקופות מסוימות לא היתה חד"ש הכוח הלא-ציוני היחיד. לפיכך בתקופות מסוימות חד"ש היוותה מרכיב מרכזי אך לא בלעדי בשמאל הלא-ציוני. בבחירות 1965 ו-1969 היתה זו רשימת "העולם הזה כוח חדש". בבחירות 1984 ו-1988 "הרשימה המתקדמת לשלום" ובבחירות 1999, 2003 ו-2006 היתה זו בל"ד. שלוש הרשימות האלה נכללות בהגדרת מחנה השלום, דהיינו שמאל בישראל. על מידת היותם שמאל חברתי יכולים להיות חילוקי דעות.

ב. חד"ש וההגמוניה באוכלוסייה הערבית

נדמה לי שאין מי שיחלוק על כך שמק"י וחד"ש היוו עד לבחירות ב-1984 את הגוף הפוליטי האוטנטי היחיד שנלחם על זכויות האוכלוסייה הערבית בישראל.

ב-1984 "הרשימה המתקדמת לשלום" קראה תיגר על ההגמוניה של מק"י. בבחירות 1992 הופיעה "המפלגה הדמוקרטית הערבית" (מד"ע) ואח"כ ב-1996 "הרשימה הערבית המאוחדת" (רע"ם). בבחירות 1999 נוספה בל"ד.

מאז נראה שהאוכלוסייה הערבית מתגבשת סביב 3 גושים: 1- חד"ש; 2 – בל"ד ו-3 – רע"ם. תע"ל של אחמד טיבי עדיין לא מצאה את מקומה הקבוע בין הגושים הללו.

מהגרף שלמעלה אפשר לראות שחד"ש מאבדת את ההגמוניה שהיתה לה עד לבחירות לכנסת ה-13 שנערכו ב-1992. כמו כן אפשר ללמוד מהנתונים הללו שחד"ש ובל"ד יכולות להפוך לכוח המוביל באוכלוסייה הערבית בישראל. וכוח זה יכול להיות הכוח החילוני היוני והשמאלי המוביל בישראל.

הכוח הזה באחוזים נראה כך (מכלל הבוחרים בישראל):

מה אנחנו יכולים ללמוד על בריתות או חזיתות בין חד"ש לבל"ד או עם תע"ל?

1. חד"ש + בל"ד השיגו בבחירות לכנסת ה-14 שנערכו ב-1996 130,000 קולות או 4.4% מכלל הבוחרים.
2. צירוף מספר המצביעים לחד"ש ובל"ד (כשרצו בנפרד), מראה שבבחירות לכנסת ה-15 שנערכו ב-1999 שתי הרשימות השיגו 153,000 קולות או 4.5% מכלל קולות הבוחרים, ובבחירות לכנסת ה-17 שנערכו ב-2006 הן השיגו 158,000 קולות או 5% מכלל קולות הבוחרים. הציניקנים יגידו שזו הוכחה שטוב ללכת בנפרד. אחרים עשויים לטעון שבניית כוח שמאלי מאוחד יאפשר להשיג הרבה יותר. נשאלת השאלה האם ניתן וצריך לבנות כוח פוליטי פרלמנטרי של חד"ש, בל"ד ותע"ל (ודע"ם?) שיוכל להגיע ל-6% ואולי אף ל-7%?
3. רשימת תע"ל הוסיפה לחד"ש בבחירות לכנסת ה-16 שנערכו ב-2003 0.4% שהיו אז כ-12,500 קולות או חצי מנדט. חד"ש היתה במרחק של 500 קולות מהמנדט הרביעי. מק"י כידוע, לפני הבחירות ב-2003 לא התנגדה לריצה משותפת עם תע"ל. מק"י רק טענה נגד מתן המקום השלישי לאחמד טיבי מתע"ל. בדיעבד, כאשר מועצת חד"ש לא קיבלה את עמדת מק"י ומשלא נכנס ח"כ רביעי של חד"ש לכנסת, רבים במק"י הפכו את אחמד טיבי לאשם בכל "צרות" חד"ש. אחמד טיבי סומן כגורם המרכזי לכשלון חד"ש להכניס לכנסת סיעה יהודית ערבית. בניגוד לעובדות, נשמעה הטענה כאילו צירופו של אחמד טיבי לרשימה הסב לה נזק אלקטורלי – במיוחד בציבור היהודי. אולם כיום ניתן להעריך שתע"ל יכולה לגייס בין 7,000 ל-20 אלף קולות (השילוב של רע"ם ותע"ל הוסיף לרע"ם כ-29 אלף קולות בהשוואה לבחירות שנערכו ב-2003). ולבסוף, עם יציאתה של תע"ל מהברית עם חד"ש אנו רואים כי חד"ש הפסידה ב-2006 כ-7,500 קולות והשיבה רק כמה מאות קולות ברחוב היהודי.
4. בריתות בעתיד יוכלו להבטיח נציגות בכנסת. העלאת אחוז החסימה ל-2.5% מסכנת את חד"ש ואת בל"ד.

ג. סיכום

מצבה של חד"ש לאחר בחירות 2006 אינו טוב. חד"ש מאבדת קולות ומאבדת ממעמדה המוביל בשמאל בישראל. אלה הן העובדות. כיצד יש להתמודד עם העובדות הללו? כיצד חד"ש יכולה לשבור את הקרח ברחוב היהודי? האם שבירת הקרח ברחוב היהודי צריכה להיות המשימה הראשונה במעלה של השמאל הישראלי? אולי נחוצה אסטרטגיה אחרת? על שאלות אלה ואחרות מן הראוי שיתרחש דיון מעמיק.

פורסם באתר הגדה השמאלית

---

* הנתונים למאמר זה נסמכים על פרסומי הכנסת שבקישור הזה.
לצפייה בנתונים עליהם מתבססים כל הגרפים כקובץ אקסל, הקישו כאן.