כמה סימנים חיוביים צצו בשבוע האחרון מתוך מדמנת היאוש וסכנת הפשיזם הטרנספריסטי. נראה לי כי ניתן לפרש את נצחונו של עמרם מצנע על בנימין בן אליעזר כניצחון גישה שמאלית אופוזיציונית לממשלת האחדות הלאומית ועל כך יש לברך. ממצא מעניין נוסף הוא הויכוח על מדינה פלסטינית בליכוד. כ-50% ממתפקדי הליכוד, לא ממצביעי הליכוד, תומכים או מוכנים לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית. כ-65% מוכנים לפרק התנחלויות ומתוכם 11% חושבים כמוני שצריך לפנות את כל ההתנחלויות (ידיעות אחרונות, 22.11.02 המוסף לשבת ע’ 9 ).
ברור שהגדרת המדינה הפלסטינית גבולותיה וכן הגדרת ההתנחלויות (מעלה אדומים זו התנחלות?) שונות בתכלית בהתאם למגדיר. השוני הוא רב בין הגדרות השמאל – חד"ש והגדרות ומטרות ה"שמאל החדש" בליכוד ובעבודה. אבל, המציאות עושה את שלה. איננו יודעים במדויק את מגבלות הכוח וכמה זמן יקח לציבור להפנים, אם בכלל, את הפתרונות שלנו לסכסוך. האם זה יקח שנה או חמש שנים? איננו יודעים. מה שברור הוא שהמצב הבלתי נסבל יוצר חוסר יציבות בדעת הקהל. המטוטלת הרעיונית – פוליטית, ועמה סקרי דעת הקהל, נעה הלוך וחזור על סקלה רחבה, והשאלה היא איפה תעצר המטוטלת.
לפני חודשיים, או לפני שבועיים, נראה היה כי הליכוד לוקח הכול ובגדול. אופוזיציה אין וממשלת ישראל אצה רצה לכיבוש מלא של הגדה והרצועה. נראה היה שהמתנחלים שוב הפכו למלח הארץ ואהדה מהולה ברחמים, על מר גורלם של המתנחלים, קנתה לה שביתה בדעת הקהל הכללית. אך אירועי חוות גלעד, שוד הזיתים, והצורך לאבטח מתפללים בחברון ומתנחלים ברצועת עזה – גם הם עושים משהו. אולי חלה התפכחות מסוימת בציבור, אותו ציבור שהיה מוכן להקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של מדינת ישראל לאחר הסכמי אוסלו.
אין בכוונתי להיכנס לניתוח מדיניותו של ממשלת ברק, שאיפשר את צעידתו של שרון להר הבית, שאיפשר את המשך "מפעל ההתנחלות" בניגוד להסכמי אוסלו ושהביא בסופו של דבר לחיסול המו"מ עם הפלסטינים. נושא זה ראוי לדיון אחר, אך דבר אחד ברור עם סיום כהונתו של ברק, לאחר אירועי אוקטובר 2000 ועלייתו של שרון נוצר מצב חדש בחברה הישראלית ובסכסוך הישראלי פלסטיני. במצב החדש הזה היתה הנהגת חד"ש חייבת להציג אלטרנטיבה חדשה שתוכל ללכד סביבה את השמאל הרדיקאלי בישראל.
אם נסתכל אחורה על השנתיים האחרונות נראה שנוצר חלל גדול בשמאל הישראלי. חד"ש היתה הגוף הפוליטי היחיד שהציג את האופציה של מאבק ערבי-יהודי משותף לשוויון זכויות ולעתיד משותף לשני העמים בארץ הזו.
מרצ לעומת זאת הלכה ודעכה כיוון שלא ידעה להבחין בין עיקר לטפל בשלב זה של הסכסוך הישראלי פלסטיני. נכון, חלקים לא קטנים מתנועת ההתנגדות הפלסטינית בחרו בדרך הפסולה מעיקרה של טרור במאבק נגד הכיבוש. חד"ש ורבים אחרים בשמאל הישראלי יהודים כערבים, יחד עם גורמים ציבוריים בשטחים הכבושים, גינו את דרך הטרור. אך, וזה העיקר, הם לא שכחו להצביע על הניגוד המרכזי בסכסוך והוא הניגוד בין כובש לנכבש. זהו הניגוד המכתיב את מערכת היחסים העקובה מדם בין הכובש – מדינת ישראל לבין הנכבש – העם הפלסטיני.
מרצ מחד גיסא נגררה אחרי הניתוח של ברק, שרון ופואד: אין עם מי לדבר, ומה לעשות צריך למגר את הטרור, צריך להחליף את ערפאת או לחלופין אין כרגע מה לדבר איתו. כל זאת במקום לומר חייבים להמשיך ולהידבר עם ערפאת, עם הרשות או כל נציגות נבחרת בשטחים הכבושים (כן אני מודע לכך שבשטחים לא שררה הדמוקרטיה האידיאלית). מאידך גיסא, נבהלה מרצ מ"פרץ האלימות של ערביי ישראל", כאילו הם לא סובלים כבר למעלה מחמישים שנה מאלימות מוסווית כ"צרכי המדינה היהודית". וכך בשנתיים האחרונות מרצ כמעט שחדלה להיות גורם משמעותי בפעילות שמאלית רדיקאלית. יותר משהיא יזמה, פעילי שלום עכשיו גררו את מנהיגיה להופעות בהפגנות שונות כשהגיעו מים עד נפש.
גם במישור החברתי למרצ אין הרבה מה להציע. בהיותה אכסניה לליברלים וסוציאליסטים מתונים – יכולתה לייצר ולהנהיג מאבקים חברתיים היתה מוגבלת. את המשבצת החברתית מילא עמיר פרץ. הישגיו בבחירות להסתדרות והסקרים לגבי עתיד מפלגתו מצריכים ניתוח מעמיק יותר ממאמר קצר זה.
לחד"ש נקרתה איפה הזדמנות פז להפוך למוקד המרכז של פעילות שמאלית רדיקאלית בישראל. אך כדי להיות מובילה היה על חד"ש להזיע ולהשתנות. חד"ש נדרשה להיפתח; נדרשה הנהגה פעילה ולא הנהגה מתוקף זכויות היסטוריות; נדרשה נכונות לסגל דרכי עבודה חדשות המביאות בחשבון את דרישות השטח ודרישות הפעילים. הנהגה שיודעת לנתח את המצב, לזהות הזדמנויות ולנסות לכבוש קהלים חדשים. הנהגת חד"ש הציבה במרכז פעילותה את הפעילות הפרלמנטרית. זו הלכה וצרכה את מיטב כוחותיה עם תוצר שולי נמוך מאוד. נכון, הסיעה בכנסת השמיעה את קולה – קולנו – ברוב האירועים הפוליטיים החשובים. נכון, תמר גוז’נסקי הצליחה להעביר חוקים חברתיים חשובים.
אך האם נערך אי פעם דיון רציני על המאבק באבטלה? כיצד מארגנים מובטלים? מה הם לקחי עבודת חברי הנהגת חד"ש שהיו ממפעילי חדר המצב של ההסתדרות בזמן השביתות הכלליות? הידרדרות המצב הכלכלי לא הביאה לשום חשיבה מחודשת, שום דיון רציני על מה עושים. כך היה גם בנוגע להתפתחות מה שמכונה "המגזר השלישי" – מגזר העמותות. הנהגת חד"ש זיהתה מגזר זה כתנועה אלטרנטיבית לפעילות פוליטית מפלגתית אך לא השכילה לפתח כלים להתמודדות עם התופעה. האם העמותות גורמות לדה-פוליטיזציה או למאבק ממוקד חד נושאי? פעילות העמותות ביישובים הערביים זוהתה עם פעילותה של בל"ד וכך העמותות נתפשו כיריבות פוליטיות ולא כתופעה חברתית הראויה לניתוח מעמיק.
גם תנועת השלום נחלשה בשנים האחרונות ואולם ארגונים כמו תעאיוש, הוועד נגד הריסת בתים ואחרים המשיכו בפעילותם וצברו ניסיון רב. צריך לציין כי ארגונים אלה ואחרים זכו לסיוע מצד הח"כים של חד"ש כשהללו נתבקשו לסייע. אבל האם נעשה ניסיון רציני להבין כיצד צריך לבנות תנועת שלום חזקה יותר על סמך הניסיון המצטבר של פעילים שונים? מלבד מס שפתיים וברכות לארגוני השלום – לא נעשה דבר.
בנוסף לבעיות שהוזכרו לעיל חד"ש גם סובלת מחולשה ארגונית מדהימה. מתי יצא חוזר כלשהו לחברי חד"ש? האם מישהו קיבל כבר את ההזמנה למועצת חד"ש המתכנסת בסוף השבוע? האם נדונו דרכים לפתרון בעיית החברות בחד"ש? מיהו חבר חד"ש? מה הם חובותיו וזכויותיו? כיצד נוצר התקציב של חד"ש? מי מפקח עליו? שאלות רבות יש ותשובות אין.
יש תחומי פעילות פוליטית וחברתית רבים אחרים שאיני בקי בהם, אך התרשמותי היא שבכל אותם שטחים חד"ש היא עוד גורם אחד מני רבים. לא היתה לחד"ש בשנים האחרונות כל תרומה משמעותית לפיתוח השמאל הישראלי. יוצא מכך שחד"ש, הגוף שהיה יכול להיות אבן שואבת לפעילים רבים, היה לעוד גוף אחד מני רבים.
ובכן מה הפתרון? צריך לבנות כוח פוליטי מן היסוד. לשם כך צריך את הטובים ביותר. לכן אני מציע לפטר מהכנסת את שלושת חברי הכנסת הנוכחיים ולדרוש מהם לבנות את חד"ש מן היסוד ומעלה. לכנסת הנוכחית אנחנו צריכים לשלוח את השלישיה הבאה ברשימה או כל רשימה שתיבחר במועצה. בכלל, טוב שכמה שיותר פעילים יתנסו ב"חווית" הכנסת, ויראו בה מקפצה אל הפעילות האמיתית – היא הפעילות של בניית כוח פוליטי תוסס ולוחם ברחוב. רק כאשר נהפוך לגוף המוני נוכל להשפיע יותר על בניין השלום, השוויון והצדק החברתי.
נעם קמינר | 2014 - 1953 | Noam Kaminer 